בדרך לארץ
בשדה התעופה במיאמי בדרך לארץ. קצב הארועים בלתי נתפס. ואני על הקו הלוך וחזור. יום אחד אנחנו בפסטיבל המוסיקה באוסטין. ואז הכל מתרסק לרסיסים. ואנחנו דבוקים לטלויזיה. ואני רק שמחה שכולם פה יחד איתנו, ולו רק לרגע. ואז אלדד פותח משרד נסיעות ומצליח למצוא כרטיסים במקום הכרטיסים שבוטלו. ולפנות בוקר, בחושך, בשדה התעופה של אוסטין, אני מחבקת חזק את גור שחוזר לצבא, ואת אלה שאיתו. ומתנחמים קצת בתמיכה שבה עוטפים אותנו כולם בימים הראשונים. אפילו טקסס מורידה דגלים לחצי התורן... אבל היום כבר רואים את המצעד הפרו-פלסטינאי בדלאס אתמול, ובגווגל בחיפושים נראה שהחורבן בעזה כבר השתלט על הנרטיב. והמחשבות, איך באמת אפשר להצדיק את ההרג ההמוני הזה בעזה? למי זה עוזר? מתי זה אי פעם עזר? את החמאס זה לא מעניין ואת השבויים זה לא מחזיר... וההבנה, שממשלת החורבן שהפגנו נגדה כבר בבלפור, הביאה חורבן הרבה יותר מהיר מזה שממנו חששנו. והיא לא הולכת לשום מקום והתחושה שלצד ציר הרשע בחמאס יש ציר רשע גם אצלינו פה בפנים. יהודונאצים, שמנצלים את המצב כדי להרוג פלשטינאים ...