Texas, season 2

לעוקביי היקרים:) אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי. אני משתדלת לכתוב רק אם יש מה לספר, ודווקא יש קצת, אבל בביקור של הילדים כמעט התנתקתי מכל שאר עיסוקיי והתמסרתי לנחת ולהנאה ולהוקרת התודה שזה אכן קרה... אז הספקנו לעבור דירה ביום חמישי של אמצע החודש. באופן מוזר הכל תקתק כמו שעון. בתשע קיבלתי מפתח (השאירו את הבית נקי עד מבריק), בעשר היגיעו מחברת הרהיטים עם הסלון ושידות לחדר שינה. חזרתי לדירה ובאחת וחצי היגיעו המובילים, שהיו מקסימים (כולם)  וחכמים (לפחות הבחור שעמד בראשם), ותקתקו את העברת הכבודה שצברנו לדירה, ואת העברת כל הרהיטים שכבר לא נחוצים - לחנות שמוכרת יד שנייה. אפילו עזרו להרכיב את הטלויזיה ולקחו רהיט גדול שהשאירו פה ואף אחד לא רצה אותו. אה, ואפילו ציוד החיבור לאינטרנט היגיע במהלך היום כך שלא נשארנו בלי וייפיי אפילו ליום אחד... בקיצור - מרפי היה מאוד עסוק באותו יום, במקום אחר... הדירה, רגע לפני שעברנו: הסלון "החדש": הספקנו לרוקן את כל הארגזים עוד לפני שהלכנו לישון, ולמחרת כשהיגיעו הילדים - נותרו בעיקר ארגזים ריקים במטבח (שגם אותם פיניתי תוך כמה שעות). איכשהו, בעיקר בנוכחות היל...

אני כותבת ממקום "מסתור", קומה 4 של חניון הבטון של הבניין.  הייתה אזעקת טורנדו ולפי הרעמים והנזילות פה יש גשם כבד בחוץ...  הנה סרטונים מרגע לפני שיצאתי מהדירה ומה"מסתור" ... אבל בעצם רציתי לספר על היום המדהים שהיה לי אתמול. חברה שאלה לפני כמה ימים אם נרצה להצטרף להקרנת הסרט הדוקומנטרי "אולסי" בבית הכנסת, כולל שיחה עם הבמאי הישראלי דני מנקין.  היא גם סיפרה שדני בטקסס כי הוא עובד על סרט דוקו על פרשת בני הערובה בבית הכנסת ב Colleyville  בינואר האחרון. (למי ששכח: https://www.ynet.co.il/news/article/r1hkfsett ) קפצתי על ההצעה, והלכנו לסרט (אחלה סרט על אולסי פרי, עם המון נוסטלגיה לבני הדור שלנו). אחרי השאלות-תשובות, דני היציג טריילר לסרט שהוא עושה על Colleyville  ושלושה מתוך ארבעת בני הערובה היגיעו איתו לפגישה וענו גם הם על שאלות. מיד אחרי, דני קיבל בחום ובשמחה את ההתנפלות שלי עליו כ"סטודנטית לדוקו" והזמין אותי להצטרף ליום צילומים שהיה אתמול ב Colleyville, שנמצאת כחצי שעה נסיעה מאיתנו. הייתי "נערת סט", עזרתי במה שרק יכולתי, ונהניתי מכ...

 בסופש האחרון טסנו ללב מקסיקו, וביקרנו בשתי עיירות שהיו קולוניות ספרדיות ובהן מבנים מהמאה ה - 17, פחות משעתיים טיסה משדה התעופה "שלנו": Guanajuato city ו St Miguel de Allende. כל נושא התעופה, היום כבר כולנו יודעים, הוא מסורבל ומתסכל וכך קורה שבדרך חזרה במקום שעתיים, מצאנו את עצמנו נשארים עוד לילה בשדה התעופה וממתינים למטוס תקין (או מתוקן) שיחזיר אותנו "הבייתה". ממש בתחילת הסופ"ש - היה ארוע בריאותי בארוחת שישי בארץ (שתודה לאל הסתיים בשלום) שריתק אותנו לטלפון ולווטסאפ לכמה שעות טובות (באיזה חור שבדיוק ישבנו בו ואכלנו לחמניות ממולאות נהדרות בצורת חזירונים - ראו תמונה) - עד שנשמע אות הרגעה. קשה כל כך להיות רחוקים ברגעים כאלה, מצד שני - התחושה שהשארנו בארץ משפחה כל כך מדהימה, שמתגייסת ועושה כל מה שצריך ברגעים כאלה - מרחיבה את הלב. וחלק מזה, זה תחושת גאווה עצומה בדור הצעיר שגידלנו, שהם כבר שותפים מלאים, וגם שמחה על כך שלמרות המרחק האדיר - שיתפו אותנו מיד, ושמרו אותנו בתמונה בזמן אמיתי. העיירות מלאות צבע, מלאות שירה של מריאצ'י וקישוטי חג המולד, טעימות וכוללות כמה ...