יש לי חבורה

אזהרה:

חפירות... וקצת אישי...

די ברור למי שמכיר אותי, שהמעבר הזה מאתגר אותי מבחינה תעסוקתית וחברתית.

האמת היא, שבשנתיים האחרונות, דווקא בגלל שהיה לי כל כך כיף בתיכון שבו עבדתי, הרגשתי שאני צריכה לחפש אתגרים חדשים. בעיקר לחפש מקומות שבהם אהיה יותר משמעותית.

חשבתי בעיקר על אוכלוסיות שלא יכולות לקחת מורה פרטי שלוש פעמים בשבוע - שאולי חשוב יותר ללמד אותן, אבל זה עוד לא הבשיל לכדי מעשים.

מבחינה חברתית, באתי הפעם בלי ציפיות חברתיות גדולות. הקהילה הישראלית שהייתה בסיבוב הקודם - התפזרה ברובה. בלי הילדים, שחשוב היה לנסות ללמד אותם קצת יהדות וישראליות,  גם הקהילה היהודית פחות חשובה לי.

למרות זאת, נשארו פה חברים יקרים, אך בודדים, ואני אסירת תודה להם שהם פה.

אז השבוע, בסוף הפיזיוטרפיה/פילאטיס בהדרכת זואי החמודה שכבר הזכרתי אותה, היא אמרה (באנגלית), שכשאחזור מישראל, אולי נקים "חבורה" (את המילה חבורה היא אמרה בעברית:), חבורה שתעסוק ב"תיקון עולם" (גם זה בעברית כמובן). 

איך שסיימתי להתלהב מהרעיון, סוקי נכנסת לסטודיו הגדול. מסתבר שגם היא באה לשיעורים אצל זואי.

גם את סוקי אני מכירה מהסיבוב הקודם, פרופסורית למחול, אמריקאית, בת לניצולת שואה, שעוסקת בנושא השואה בעבודותיה השונות (כולל סרט שיצא לאחרונה שמצלם מחול דרמטי - choreodrama, בנושא).

מיד אחרי שסוקי ואני התחבקנו, זואי הודיעה לה שהיא גם ב"חבורה".

וכך יצאתי מהסטודיו, ברחוב Camp Bowie, בפורט וורת', כשאני חלק מחבורה שעוסקת בתיקון עולם.

משעשע? קוריוז? - אולי. 

אבל בשבילי זה סימן קטן לאופטימיות...

ואסיים בצילום מהחלון שלנו, של שקיעה משתקפת בביניין: