יום הזיכרון וקוליוויל

 

אני לא בטוחה למה טכס יום הזכרון הזה היה לי אפילו יותר קשה משאר ימי הזכרון.
ההכרה שהכתה בי שאני חיה בארצות הברית?
המצב המייאש בארץ?
זה ש "אין לי ארץ אחרת" על במת בית הכנסת "אנשי תורה" בדלאס, נשמע קצת מוזר?
הצופים הישראלים עם העניבות שכולנו מכירים שהשתתפו בטכס?
(בדיוק כמו שאני השתתפתי בו כחברה בשבט צופי צבר ניו יורק בשנות ה - 70, אני אפילו זוכרת את ההפרדה ביננו, ילדי ה"שליחים" וילדי ה"יורדים", ואת המחשבה על ה"יורדים" שכל כך מתרגשים בטכס...)

או שהכל ביחד.

בכל אופן, האולם היה מלא מפה לפה, בעיקר בישראלים.
(בפורט וורט', העיר שבה אנחנו גרים, יש ישראלים בודדים בלבד)
לפחות היו לי 50 דקות שלמות לבכות בדרך הבייתה (לא לדאוג, לא ניצלתי את כל ה 50...)

ובנימה יותר אופטימית...
דני מנקין, הבמאי שכבר הזכרתי פה, היגיע למסע גיוס כספים בטקסס והתארח אצלינו כמה ימים בשבוע שעבר.
היו שני ארועים, אחד בבית הכנסת עצמו, והשני (שאני עזרתי להרים) בבית כנסת גדול בדלאס.
אפילו יצא לי לערוך קצת בשביל דני (ממש בקטנה), אבל הייתי מאוד גאה בעצמי.

בתמונה: הקרנת הטריילר לסרט על קוליוויל בבית הכנסת בקוליוויל (שבו ארע המקרה המדובר).

לפני המפגש השני אכלנו ארוחת ערב עם "בני הערובה" ונשותיהן (הגויות, או "שיקסעס" כמו שהן מכנות את עצמן), והיה מעניין לראות עד כמה הן מעורבות בקהילה היהודית בקוליוויל ובתהליך בחירת הרב החדש.

מפגש נוסף ולא מתוכנן נולד כשאיישה (אפשר לראות אותה בפוסט בשם Colleyville), מנכ"לית רדיו עזאד בדלאס, ביקשה מדני להיפגש עם הבוס שלה מהרדיו. אז ביום שלישי האחרון, מצאנו את עצמינו דני ואני יושבים במשרדי רדיו עזאד בדלאס, בפגישה עם עזאד עצמו.
פקיסטני בשנות ה 40 לחייו, שנראה כמו כוכב שלקוח מסרטי בוליווד, שעוסק בהמון דברים כולל משחק, כתיבת תסריטים ורוצה עכשיו להכנס גם לתחום סרטי הדוקו.
עזאד מצלם בימים אלה סרט דוקו בנושא טרנסג'נדרים בפקיסטן...

ולמתעניינים מהפוסט הקודם- אני עדיין עסוקה בשליחת קבצים שונים ומשונים לאוניברסיטה כדי להשלים את הצד הבירוקרטי של הרישום, ולא, עוד לא קיבלתי תשובה...

השבוע פתחתי קבוצת ווטסאפ שבה נדון על פתיחת סניף DFW של המחאה...
בתמונה - שלט שעיצבה עפרה עמית המדהימה!