TX-RH-TX

הסתיים עוד ביקור. 

גדוש בשמחות, אבל גם מנוקד בלא מעט סיפורים אישיים עצובים ששמענו מחברים, והכל באווירת ה"מצב" שמורגש כמעט בכל רגע ובכל מקום.

אבל

לא יכולתי לבקש יומולדת 60 טובה יותר.

החל מערב קודם, בשיעור טרפז שקיבלתי במתנה ושהזכיר לי שעוד לא הכל אבוד (שם נותנת המתנה שמור במערכת:), 

דרך ארוחה מלבבת ביום עצמו אצל חנן הגבן (יצא הפעם בדיוק ערב שבועות),  

ארוחת ערב חג חגיגית עם עוגת יומולדת יפהפיה, 

וכלה במסיבת הפתעה (גם אם ידעתי עליה) מושלמת.

בדרך היה טכס מרגש בצבא, שתי חתונות של ילדים של חברים קרובים, ואפילו השחלתי reunion של החברות מהצבא - בקיצור ביקור חגיגי (מלשון חגיגות).

הספקנו לשלב גם שלושה מוצ"שים של הפגנות (שתיים בקפלן ואחת בכרמיאל)

            

יש משהו מאוד מבלבל בחיים הכפולים שאנחנו מנהלים. 

על הספה בראש העין, התחושה כל כך טבעית עד שלרגע אני שוכחת שאני רק מבקרת. וכשאני נזכרת, יש איזה רגע שלמוח קשה להבין את זה. גם העזיבה בסוף הביקור, משחזרת כל פעם את העזיבה הראשונה בזעיר אנפין. שוב הפרידה מהילדים, ומההורים, ומהאחיות ומהחברים...

ומצד שני, יש איזה געגוע לשקט שמחכה לנו בצד השני של האוקיינוס. כן, מסתבר שגם לזה מתרגלים...

הנחיתה בארץ הפעם הייתה לא נעימה.

אולי אשמע מתנשאת,

אז במקום זה אשים פה קישור לתאור הנחיתה בנתב"ג של טובי פולק מטוויטר. רק כדי שתראו שאני לא היחידה שחשה כך:

https://twitter.com/tuvipollack/status/1664645857126281217?t=HPSzHnhWipKm-mQERJdwmw&s=19

ועכשיו להמראה, או יותר נכון לנהג מונית שלקח אותנו הבוקר לנתב"ג ושמו מאור.

אחרי ששמע שאנחנו לוקחים איתנו מזוודות של הבן שעובר לארה"ב בקרוב, איחל לנו (ולו) שיישאר בארה"ב, וחלק איתנו את סיפור חייו.

מאור, הוא בחור חרדי לבבי  שנולד למשפחה חילונית בחולון, והיגיע לניו יורק עם זוגתו אחרי שנים באילת בה חי מאז העבודה המועדפת אחרי שרותו הצבאי. הם חזרו בתשובה (חב"ד) והביאו 7 ילדים לעולם.

בניו יורק בין היתר ניהל מסעדה כשרה, הקים חברה להפקת סרטונים והפצת דיסקים, בקיצור עבד קשה - כדי לממן את הישיבות לילדים (כ -  600$ לחודש).

כשניסה לבקש עזרה ממדינת ניו יורק במימון שכר הלימוד בישיבה, ענו לו שישלח אותם לבית ספר ציבורי, זה בחינם...

לפני 4 שנים, חזר מאור לארץ לרמת בית שמש, במטרה להכשיר את הקרקע להחזרת המשפחה. בינתיים הוא הספיק להתחרט אבל הוא צריך לחכות עד שבנו יבקש עבורו אישור שהייה זמני שיאפשר את חזרתו לארה"ב.

חמד של בחור, שרגע לפני שנפרדנו אמר שלמרות הכל הוא אוהב את הארץ הזאת (גם אנחנו), אבל הסיפורים שלו על ההקצנה המטורפת בחברה החרדית, איך "סימנו" אותו ברמת בית שמש כבר כשראו שהוא נושא איתו אייפון לא כשר, ועל חברים ברמת בית שמש שמתארים את ההתנהלות של ש"ס במונחים של משפחות הפשע שכולנו מכירים מהסרטים על המאפיה האיטלקית, הוסיפו מימד של ייאוש לאהבת הארץ. 

הוא סיפר שבברוקלין אין חרדי שלא עובד למחייתו, ותיאר איך חינך את ילדיו לא "לשנורר". מאור הוסיף שרק 1 מ 1000 יגדל להיות גדול בתורה, ושהוא הבטיח לילדיו שאם הם אותו האחד - הוא יממן אותם עד סוף ימיו.

בין השאר סיפר על אחיו, במאי סרטים חילוני, שעבר לאחרונה לקפריסין. סיפר כמה קשה לחסוך בארץ כסף, כמה יקר הרישיון למונית, התשלום ל Gett, המיסים, הדלק ....

הוא סיפר כמה, למרות ההקצנה המטורפת בחברה החרדית, הם בודקים בציציות מצוות שאינן מהתורה ובו בזמן עוברים ברגל גסה על מצוות בסיסיות מהתורה.

כששאלתי אותו מה יהיה, ענה שהוא לא חושב שיש פה עתיד, חייך כשסיפרתי שהלכנו להפגין ואמר שזה לא יעזור.

טוב,

מספיק פסימיות לפוסט אחד.

בינתיים, אתמול התקיימה בדלאס פגישה ראשונה שנולדה מקבוצת הווטסאפ שהזכרתי פה באחד הפוסטים.

סיכמנו בזום מקדים שנסתפק בשלב זה במפגשי הסברה ליהודים המקומיים, רק כדי שיבינו מה מתחולל בארץ בימים אלה.

נפגשנו בזום עם נציגי הפדרציה היהודית בדלאס ובפורט וורט' בנפרד.

הרעיון היה להביא שני פרופסורים, ישראלים, שחיים פה שנים רבות, ומייצגים את שני המחנות פחות או יותר.
החבר'ה  של הפדרציה בדלאס, קצת חששו שאולי לא יצאו מזה Politically Correct, בפורט וורט' זרמו איתנו - אבל עדיין מתקשים לקבוע תאריך...

כמו ישראלי טוב, אחד החברה הישראלים בדלאס לקח יוזמה וארגן ארוע פרטי עם שני הפרופסורים. גם נציגי הפדרציה היגיעו, ומי יודע - אולי יתרצו וישתפו פעולה למען ארוע גדול יותר בקהילה.

מה הלאה? נראה...
מה שבטוח - שאם יגיע לפה נציג הקואליציה לביקור - אנחנו נחכה לו !!!