הימים הנוראים

כשהחלטנו לעבור לטקסס, ידעתי שיהיה קשה.
ידעתי שאתגעגע לילדים
ידעתי שהורי מבוגרים
ידעתי שאצטרך לחפש לעצמי תעסוקה משמעותית
ידעתי ששולטת בארץ ממשלת חורבן

עם זאת,
לא צפיתי את גודל הקושי,
לא ידעתי כמה קשה יהיה
לראות מרחוק את אמא שלי חולה

ואת המדינה שלי נחרבת...

לא תיארתי לי כמה קשים יהיו הימים הנוראים פה בגלות: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות.

לפחות בארץ אפשר לצאת להפגנות ולשאוב, ולו לשעה קלה, קצת כח מאלה העומדים לצידך.


"ביביסטים" באמריקה

כ 150 אמריקאים וישראלים אליהם חברתי במסגרת פעולות למען החזרת החטופים - היקיאו אותי מקרבם.
כי העזתי לגונן על ביידן, או כי העזתי להציע לאנשים לחתום על מכתב ששלחו לממשלת ישראל רבנים למען זכויות אדם, מכתב שמתחנן לעיסקה להשבת החטופים.

קבלו טעימה: 

הבון טון בקרב לא מעט יהודים וישראלים פה בארה"ב הוא לעמוד מאחורי ממשלת ישראל. לא לכבס את הכביסה ברבים וכד'.

לצערי, רבים מהם לא מבינים כלל את גודל האסון שעומד לפתחה של מדינת ישראל. ולא, לא מהחמאס או החיזבאללה...

ואלה שכן מבינים, חוששים לאמר זאת בגלוי.
עונים לי בפרטי שמסכימים איתי וכד'.
הנה דוגמה:

בהפגנה פרו ישראלית (ונגד האנטישמיות) שהשתתפתי בה בדלאס - נאמרו על הבמה דברים קשים נגד הנשיא ביידן, והרצון לנקמה ואגרסיביות היו בכל מקום.
שום קריאה למו"מ, הסכם מדיני כלשהו, או הושטת יד לשלום (זה לגמרי הופך אותך לבוגד).

קבלו תמונה מההפגנה - להלן Pew Pew Jew, בחור חביב עם 50K עוקבים...

טוב למות בעד ארצנו

התנדבתי לצלם את טכס יום הזכרון המרכזי בדלאס.

ופתאום הבנתי אחרי כמה עשרות ימי זכרון שהשתתפתי בהם בימי חיי, שברוב הטכסים האלה אנחנו מקדשים את המוות.
מכתבי הנופלים שהקריאו נערים ונערות מצופי דלאס - קידשו את המוות.
ההשבעות בכותל, הנסיעות לפולין - מתי בעצם לימדנו אותם שחוץ ממלחמות ונקמות יש גם אופצייה מוזרה כזאת שקורים לה שלום?

אורות קטנים באפילה

עם כל יום שעובר, ברור לי יותר - שהתקווה תבוא מיוזמות ההידברות, מלמטה.
ספר משנה חיים שסיימתי לקרוא השבוע הבהיר לי את זה.
אפירוגון.

ביום שלישי השבוע יש לי פגישת זום בנסיון להקים קבוצה בטקסס שתעמוד מאחורי "עומדים ביחד" הישראלית שכבר יש לה כמה "סניפים" במקומות יותר "מפותחים" מטקסס בארה"ב...

היום, כשהלכתי לחנות המזרח תיכונית שלנו, לקנות טחינה וזיתים ותמרים מג'הול - פתחתי בשיחה עם בעלת החנות, אשה נעימה עם כיסוי ראש. סורית.
כששאלתי מאיפה בעלה, ענתה שהוא פלסטינאי, נולד בירדן אבל פלסטינאי. שאלתי מאיפה הוריו - אמרה שמיפו.
שאלה מה שלומי, עניתי שרע, הסכימה מיד.
הסכמנו שבשני הצדדים יש מנהיגות שחוסמת את הדרך לשלום.
השארתי לה את השם והטלפון שלי, למקרה שתפגוש מישהו שרוצה לשוחח על שלום...

אבל ה-ארוע המכונן של הימים הנוראיים שלי היה אתמול.
הופעה של אחינועם ניני בבית כנסת עמנואל (רפורמי) בדלאס.

האשה, מוסיקאית וזמרת מחוננת ממש, שכל השנים, כולל אתמול - שמה את האמונה שלה בשלום ובדו קיום בראש, לפני היותה זמרת ויוצרת בינ"ל - היא קודם כל פעילת שלום.
המילים השפויות כל כך שאמרה אתמול על החטופים, על הסבל משני צידי הגבול, על התקווה לשלום, על הדאגה לילדיה הלוחמים - היו כמו לפיד גדול באפילה.

שמעתי אחר כך שהיו מקומיים שקיללו וליכלכו את ה"בוגדת",
אבל איתנו ישבו עוד כמאתיים אנשים שחשבו אחרת והריעו לה ארוכות.

רק חבל שהאוכלוסיה הזאת שותקת, ונותנת לחמומי ה"חרבו דרבו" המקומיים להמשיך ולהצית את הלהבות שמסביבנו.

ולתפארת מדינת ישראל!

מסמך מדהים שקיבלתי בקבוצת שלום אחת, 

מאוקטובר 1947.

תארו לכם שזה היה מתקבל אז!!!