Texas, season 2

תמונות מספרות ביום שלישי שעבר התקיים בבית הכנסת ערב הסברה על מה שקורה בארץ ואיך עונים לטענות שנשמעות כלפינו. הדובר היה מנהל אגף ישראל ב Anti Defamation League. סך הכל לא רע אם כי לטעמינו, כשנתן סקירה הסטורית על יחסי ישראל - ערב (כולל הפלסטינאים),  לא הזכיר מספיק את חולשותיה ואשמותיה של ממשלת ישראל הנוכחית. בכלל, מבחוץ יש רבים שמרגישים שאסור לתקוף את ממשלת ישראל, כי זה עלול להתפרש כתקיפה על מדינת ישראל. משמאל פוסטר שהדפסתי לקראת הארוע ומחברת שהנוכחים כתבו בה מכתבים למשפחות החטופים. בבית הקפה המקומי תלויה מודעה לפיה ישראל עוסקת ב Genocide בעזה. תליתי לידה תמונה של החטופים (כמו הפוסטר לעיל) והיא הורדה. כשבאתי לתלות שוב, ואמרתי לבריסטה שיש להם על לוח המודעות שלט שמעודד שנאה, ענה לי ש "...That's what we believe in", והמשיך להסתכל עלי במבט שונא/מזלזל/נגעל כשניסיתי לשאול אם הוא מכיר את מאורעות ה - 7 לאוקטובר ואם ראה סרטונים ותמונות. הסתובבתי כל אותו היום עם תחושה שחטפתי אגרוף בבטן. לא הלכתי לשם מאז. במרכז קניות מפואר בעיר, זה מה שמציעים לכלבים המבקרים ברחוב. שני רחובות מאיתנו יש...

בשדה התעופה במיאמי בדרך לארץ. קצב הארועים בלתי נתפס. ואני על הקו הלוך וחזור. יום אחד אנחנו בפסטיבל המוסיקה באוסטין.  ואז הכל מתרסק לרסיסים. ואנחנו דבוקים לטלויזיה. ואני רק שמחה שכולם פה יחד איתנו, ולו רק לרגע. ואז אלדד פותח משרד נסיעות ומצליח למצוא כרטיסים במקום הכרטיסים שבוטלו. ולפנות בוקר, בחושך, בשדה התעופה של אוסטין, אני מחבקת חזק את גור שחוזר לצבא, ואת אלה שאיתו. ומתנחמים קצת בתמיכה שבה עוטפים אותנו כולם בימים הראשונים. אפילו טקסס מורידה דגלים לחצי התורן... אבל היום כבר רואים את המצעד הפרו-פלסטינאי בדלאס אתמול, ובגווגל בחיפושים נראה שהחורבן בעזה כבר השתלט על הנרטיב. והמחשבות, איך באמת אפשר להצדיק את ההרג ההמוני הזה בעזה? למי זה עוזר?  מתי זה אי פעם עזר? את החמאס זה לא מעניין ואת השבויים זה לא מחזיר... וההבנה, שממשלת החורבן שהפגנו נגדה כבר בבלפור, הביאה חורבן הרבה יותר מהיר מזה שממנו חששנו. והיא לא הולכת לשום מקום  והתחושה שלצד ציר הרשע בחמאס יש ציר רשע גם אצלינו פה בפנים. יהודונאצים, שמנצלים את המצב כדי להרוג פלשטינאים ...

יושבת במשרד הפנים בליסבון,  המעכרית שלנו מתקתקת עיניינים ומכניסה אותנו לפני מאות אחרים שממתינים בתור. מדברים עם הישראלים שאיתנו, וגם עם אלה שבאו עם מעכר אחר (ושילמו 20 יורו יותר ...) אוי ארצי מולדתי מדברים על איפה לקנות בית/דירה, בכרתים? בקפריסין?  והאם הלכה המדינה או שחוק הגיוס יפוצץ את הכל ונוכל להתחיל מהתחלה? וסבא שלי מציץ מלמעלה, דמעה בעיניו,  ואומר לי:  כל יהודי צריך שיהיה לו  עוד דרכון ספייר בכיס... מי חשב שאנחנו שידענו שנמות בישראל שבה נולדנו, נצטרך לשקול הגירה, אפילו כאופציה,  ואיך לא צילמתי אולי מחר, כשנמתין לדרכון היום זאת רק תז... התור למשרד הפנים:

חם ואני שוכבת במיטה של אבא. על הכרית כתוב Meir.. עוד אין פיענוח מה petCt של אמא. בחוץ המדינה בעיצומה של מערבולת מטורפת. אני מזיעה. ומוזנחת. ולא בא לי ללכת לשום מקום, חוץ מלהפגנות. אפילו הבית בראש העין לא קורא לי. ככה בבית שבו גדלתי מאז שאני בת 10, בחדר שהיה של הוריי פעם ולימים הפך למשרד ובהמשך לחדר של אבא. ואני לא מפעילה מזגן שתמוז יכנס דרך התריסים. אתמול, בשבת, עלינו לקבר של אבא. הייתה לו יומולדת. 22 ליולי. איזה מזל שאחותו הגדולה הספיקה לאחל לו לפני שבועיים לרגל היומולדת העברי.  הבטחתי לאבא על הקבר שאצום לראשונה ב 9 באב הקרוב. לא לזכר החורבן השני, אלא למניעת החורבן השלישי שמתרחש פה מול עיננו הפתוחות בתדהמה. בביקור בקבר, גם הרמנו כוסית לימונצ'לו, שאבא עשה, לחייו ולמותו. וגיליתי שאוכל לתלות מובייל על עץ הזית שמצל בחלקו על המצבה של אבא, שדנה בדיוק מתכננת בקנבה. "כשמתים זה לכל החיים", כמו שרצית אבא. ובני מוסיף, לכל החיים של אלה שנשארים ..   תיכף אחפש משהו יפה באינטרנט שלא ירעיש לך יותר מידי. וכשאני נשארת לבד, יש מין לחץ בחזה . לא סתם מדברים על "כאב לב". הלכת כמו גד...

הטריגר לפוסט הזה היה סיפור שסיפר לנו עובד בגנים הבוטניים של פורט וורט' בשבת, תיכף יגיע... אחרי כמה ימים בלתי נסבלים, הטמפרטורות ירדו וניצלנו את זה ללכת לתערוכת פסלים מזימבאבווה שהיגיעה לגנים הבוטניים. פסלי אבן הוצבו לאורך שבילי הגן, כולל מחירים, ובאזור מסויים הדגימו שני פַּסַלִים אפריקאים את טכניקות הפיסול באבן שלהם. בנוסף - הייתה מכירה של מאות פסלי אבן קטנים יותר של אותם אומנים, ומיד אימצנו לנו את אדון MoonHead שעשוי מאבן יפהפיה שנקראת African Jade, ומשרה עלי מצב רוח טוב כל פעם שאני רואה אותו ובעיקר כשאני מעבירה יד על פדחתו הקרירה והחלקה...           בעוד אנחנו משוטטים בגנים, אחד העובדים הצביע לעבר צב תינוק שיצא מהמים, אבל הסתבר שזה היה רק תירוץ כדי לפתוח בשיחה. ואז הוא סיפר שהיה שוטר בדלאס, ונפצע במהלך פעולה שהיצילה חיים של מספר אנשים. כשחזר מהפציעה והטיפולים (שלקחו מספר חודשים), לא רצו לקחת אותו חזרה. לשאלתי, למה? הרים את הכובע וחשף קרחת מבהיקה ולבנה - והסביר שזה בגלל שהוא לבן. וחשבתי לי, למה המטוטלת חייבת להגיע מקצה אחד לקצה השני, ולא יכולה להתנדנד לה...

הסתיים עוד ביקור.  גדוש בשמחות, אבל גם מנוקד בלא מעט סיפורים אישיים עצובים ששמענו מחברים, והכל באווירת ה"מצב" שמורגש כמעט בכל רגע ובכל מקום. אבל לא יכולתי לבקש יומולדת 60 טובה יותר. החל מערב קודם, בשיעור טרפז שקיבלתי במתנה ושהזכיר לי שעוד לא הכל אבוד (שם נותנת המתנה שמור במערכת:),  דרך ארוחה מלבבת ביום עצמו אצל חנן הגבן (יצא הפעם בדיוק ערב שבועות),   ארוחת ערב חג חגיגית עם עוגת יומולדת יפהפיה,  וכלה במסיבת הפתעה (גם אם ידעתי עליה) מושלמת. בדרך היה טכס מרגש בצבא, שתי חתונות של ילדים של חברים קרובים, ואפילו השחלתי reunion של החברות מהצבא - בקיצור ביקור חגיגי (מלשון חגיגות). הספקנו לשלב גם שלושה מוצ"שים של הפגנות (שתיים בקפלן ואחת בכרמיאל)              יש משהו מאוד מבלבל בחיים הכפולים שאנחנו מנהלים.   על הספה בראש העין, התחושה כל כך טבעית עד שלרגע אני שוכחת שאני רק מבקרת. וכשאני נזכרת, יש איזה רגע שלמוח קשה להבין את זה. גם העזיבה בסוף הביקור, משחזרת כל פעם את העזיבה הראשונה בזעיר אנפין. שוב הפרידה מהי...

 אפצח בחדשות טובות. התקבלתי ללימודים!!! בדרך היו אינספור טלפונים ואימיילים ואי הבנות שקשורים לזה שהתעודות שלי מחו"ל ושיש לי גרין קארד ולא אזרחות ועוד ועוד ומנעו את המשך התהליך במחלקה שאליה נרשמתי. כשסוף סוף נגמר החלק הזה (בזכות זה שהמשכתי לנדנד ולא ויתרתי להם...) היגיעו שתי הודעות מצערות מהמחלקה. האחת, שגברת (פרופסור) לוין, שאיתה נפגשתי, והייתה לנו כימיה טובה, פורשת ומעבירה את התפקיד לאדון (פרופסור) מרטין שאומנם לחצתי את ידו אבל לא שוחחתי איתו. השנייה כשאדון מרטין הודיע לי שה"מאמר" ששלחתי מאחת ההשתלמויות שעשיתי כמורה לא נחשב (גם אם גברת לוין אמרה שכן) ולא יוכלו לדון במועמדותי. שאלתי אם יש משהו שאוכל לכתוב עכשיו, למרות לחץ הזמן שידעתי שהם נתונים בו, ואדון מרטין איפשר לי לבחור סרט דוקו אחד ולכתוב עליו מאמר אקדמי מחקרי... אז בשבת ובראשון ישבתי וישבתי ושיגעתי את עילי המקסים שיעזור לי בניסוחים ובפורמט וביחסים עם צ'אטג'יפיטי ומה לא. גם אלדד התגייס להעיר ולהאיר, והבוקר נשלח מאמר לעילא ולעילא ואדון מרטין דיווח שזה "נשלח לוועדה". הופתעתי לקבל תוך כמה שעות את התש...